מים מובנים והמדע

קבוצת חוקרים מאוניברסיטת שטוקהולם שבשוודיה מציעה שמים יכולים להופיע בשני מצבים שונים הנבדלים ברמת הצפיפות שלהם.

החוקרים צילמו ברנטגן מה קורה למים כשהם מפשירים בהדרגה, וגילו שמולקולות המים יכולות להסתדר בשני סידורים שונים המתקיימים זה לצד זה. אחד מרווח יחסית – “בצפיפות נמוכה”, בו מולקולות המים נעות בצורה חופשית יחסית במרחב.

 

הסידור השני הוא של “צפיפות גבוהה” – מולקות המים מחוברות בשרשראות שמגבילות אותן. כדי להסביר את ההתנהגות המוזרה של המים, בהודעה לעיתונות החוקרים טוענים שהמים הם לא נוזל מסובך, אלא שני סוגים שונים של נוזלים פשוטים, רק שהיחסים בין שני הסוגים האלו מסובכים

הצעות כאלו, המדברות על מים בצפיפות שונה, קל יחסית לקהילה המדעית לקבל, לדברי פרופ’ ווייקוב, כי אותם מבנים בצפיפות גבוהה מופיעים רק בסדרי גודל קטנים יחסית.

לעומת זאת, מי שמאתגר בשנים האחרונות את הקהילה המדעית עם המודלים שלו הוא פרופ’ ג’רלד פולק מאוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל, ארה”ב, שמדבר על מערכים גדולים הרבה יותר של מים מסודרים וצמיגיים, שבמצבים מסוימים אפילו מתפרסים על סדרי גודל של מילימטר.

במחקרים שערך במעבדה שלו בסוף שנות ה-90 הוא הוכיח כיצד בסמיכות למשטחים מסוימים הולכת ונבנית בהדרגה שכבה רחבה של מולקולות מים הערוכות ביניהן בסידור מאורגן, ונראה שבתהליך הזה הן גם דוחקות הצידה את כל הלכלוך שהתמוסס במים קודם לכן. סרטון שמוצג באתר האינטרנט שלו ממחיש את התהליך הזה בבירור.

פרופ׳ פולק נתן לשכבה הנקייה של המים את הכינוי Exclusion Zone או “אזור הרחקה” בתרגום חופשי, ובקיצור  Ez Water

מולקולות המים מסתדרות ברשת סבוכה ומסודרת של משושים הצמודים זה לזה, שכבה על גבי שכבה. כשמולקולות המים מסתדרות ברשת הצפופה, אין ביניהן מקום למולקולות המומסות (“הלכלוך”) שנדחקות הצידה.

פרופ’ פולק מצביע על רעיון מהפכני נוסף. “גילינו שלמים יש מצב צבירה רביעי, מעבר למוצק, לנוזל ולאדים. מצב הצבירה הזה מסודר, טעון חשמלית ונבנה על ידי גלים אלקטרומגנטיים שמגיעים אליו, כלומר אור״.

בתחילה רבים זלזלו ברעיון הזה או לכל הפחות התעלמו ממנו בשתיקה רועמת. אבל נראה שבשנים האחרונות עוד ועוד קבוצות חוקרים משלבות את התיאוריה של פרופ’ פולק בעבודתם ובהסברים שלהם לתהליכים המתרחשים במעמקי התאים.

פרופ’ פולק גילה גם מאפיין מפתיע נוסף של שכבת המים המכונה EZ – יש לה נטייה להיטען במטען אלקטרוני שלילי. עקב כך שכבת המים הרגילים שלצדה נטענת במטען חשמלי חיובי ונוצר מתח חשמלי. ובמילים פשוטות – שכבת המים המכונה EZ מסוגלת לשמש בתור סוג של סוללה פנימית בתאים שלנו. כשבמעבדה של פרופ׳ פולק חיברו בין שתי השכבות האלו בעזרת שתי אלקטרודות וחוט חשמלי שחיבר ביניהן, התברר שהמים תפקדו כסוללה: המטענים השליליים עברו אל האזור הטעון במטען חשמלי חיובי, וכך הפיקו בדרך זרם חשמלי.

מה שמעניין עם הסוללה הזו שהיא נטענת באמצעות אור.

חשיפה לאור, בעיקר בתדרים של אינפרה אדום, מרחיבה את שכבת מי הEZ,

טוען פרופ’ פולק, כשעוד ועוד מטענים שליליים נצברים בה שלסוללות הפנימיות האלו יכולה להיות השפעה מכרעת על בריאותנו, ועל התחושה הכללית שלנו – עד כמה אנחנו מרגישים אנרגטיים. למעשה, פרופ’ פולק מציע שהתאים שלנו מלאים בסוללות כאלו ובעזרתן “אנחנו מנצלים את האנרגיה האלקטרומגנטית ואת האור שתמיד נמצאים בסביבה”.

בשנות ה-90, פרופ’ אמיליו דל גווידיצ’ה (Del Giudice, 2014-1940) מהמכון האיטלקי הלאומי לפיזיקה גרעינית הגיע למסקנות דומות לאלו של פרופ’ פולק, אבל מכיוון שונה לחלוטין.

בתור פיזיקאי תיאורטי בעל היכרות מעמיקה עם מכניקת הקוונטים הוא ניסה להבין מה קורה למולקולות המים ברמה הקוונטית כשפועל בסביבתן כוח חשמלי, כלומר כשהן נחשפות לפוטונים – חלקיקי אור.

המשוואות הובילו את דל גווידיצ’ה למסקנה שכוח כזה גורם להן לחבור זו אל זו ולהסתובב בקצב מתואם. איך בעצם? תחשבו על מים כעל אוסף מולקולות שנעות ללא הרף ומסתובבות סביב עצמן. בהפשטה גסה, כאשר מופעל עליהן כוח חשמלי הן מגיבות לו ובאופן דומה – הן מתחילות להסתובב סביב עצמן בקצב אחיד, מתואם.^[

מאוחר יותר, כשפרופ’ דל גווידיצ’ה נתקל במאמרים של פולק על מי ה-EZ, הוא הבין ששניהם בעצם מדברים על תופעות דומות למדי – אזורים של מים המתנהגים בצורה מתואמת, בעיקר ליד משטחים מסוימים. ואילו הרחק מהמשטח, למשל באזורים בהם הכוח החשמלי כבר לא יכול להשפיע, רואים מולקולות מים שמתנהגות אחרת, הן חופשיות ועצמאיות יותר.

מסקנותיו של פרופ’ דל גווידיצ’ה הן בדיוק אלו שהכניסו את פרופ’ ווייקוב לתמונה.

לאורך שנותיו כביו-פיזיקאי החוקר כיצד שדות אלקטרומגנטיים משפיעים על הרקמות הביולוגיות, הוא הבין שלא יוכל להשלים את הפאזל, בלי לשלב בו את ההשפעות של שדות אלקטרומגנטיים על המים שבתאים שלנו. “התחלתי להבין שבפקולטה לביולוגיה אנחנו לומדים הכול, חוץ מאשר את החומר הביולוגי החשוב ביותר – מים”, הוא מספר.

במאמר שכתב ביחד עם פרופ’ דל-גווידיצ’ה ופורסם ב-2015 (לאחר שדל-גווידיצ’ה הלך לעולמו), הם טענו שהדרך היחידה להסביר רבות מההתנהגויות החריגות של המים היא להתייחס גם להתנהגויות המתואמות של מולקולות המים^.

כדי להסביר עד כמה מי  EZ נפוצים בתאים שלנו, פרופ’ ווייקוב טוען שמים נוזליים תמיד מוקפים במעטפת כלשהי.

“אי אפשר לדמיין מים שאינם מכילים שום גבול, אפילו לטיפת מים יש גבול כלשהו. וזה לא רק זה, מים הם גם הממיס הטוב ביותר שאנחנו מכירים. כך שמומסים בתוכם גזים, מלחים ומולקולות אחרות, ולכל אחד מאלו ישנם הגבולות שלו ובקרבתם מופיעים מי EZ.

מתרחש מעבר דינאמי ובלתי פוסק בין שני מצבים: מי EZ נוצרים ולאחר מכן נהרסים ושוב נוצרים ונהרסים. החיים הם התהליך הדינמי הזה של המעבר המתמיד מהכאוס למצב המסודר ולהיפך.

מחלות לדבריו מופיעות כשמופר האיזון הזה, ואחד משני המצבים  מי ה -EZ המסודרים, או לחילופין המים החופשיים וחסרי הארגון, בא לידי ביטוי יתר על המידה.

איך בעצם נראים מי ה-EZ האלו ברמה הפיזית?

“המון מערבולות, חלקן מופיעות זו לצד זו, אחרות נמצאות האחת בתוך השנייה. במבנה הזה של מערבולת יש הרבה יציבות וכוח דינאמי”.